לכבוד חג המולד הוציאה נטפליקס (Netflix) את “בהיר” (Bright), סרט פנטזיה מודרני בכיכובם של וויל סמית’ (Will Smith) וג’ואל אדג’רטון (Joel Edgerton). הסרט הופק בתקציב של 90 מיליון דולר, תקציב הוליוודי לכל דבר. לצורך השוואה, 90 מיליון הוא גם בערך התקציב של “לוגאן – וולברין“, שיצא בתחילת השנה וגרף 600 מיליון דולר בקופות. זוהי הכניסה הגדולה של נטפליקס למגרש שוברי הקופות, אך הסרט הופץ אך ורק בשירות הצפיה הישירה – ומהווה את אחד מהצעדים הגדולים במהפכה שנטפליקס יוזמת. השאלה היא, כמובן, האם זה סרט טוב?
העלילה
“בהיר” מתרחש בעולם מקביל לעולם שלנו, בו קיימים גזעים קסומים מעולמות פנטזיה, שמתקיימים לצד בני האדם ה”רגילים”. הבולטים הם האלפים, שהם האליטות של העולם, בעלי הכוח והממון, והאורקים, שנמצאים בתחתית שרשרת המזון המעמדית, וחיים בכנופיות או כמשרתים של אלפים ובני אדם מצליחים. ובני האדם? בדיוק באמצע, חיים מיום ליום בעבודות צווארון כחול, או כעוזרים אישיים של אלפים, אם התמזל מזלם.
וויל סמית’ משחק את דאריל וורד, שוטר ותיק במשטרת לוס אנג’לס. וורד חוזר ללבוש את המדים לאחר תקופה של החלמה – החלמה שהוא נזקק לה לאחר שהוא נורה מטווח קצר בעת מילוי תפקידו. העבריין שירה בו היה אורק, שהצליח לחמוק מכיוון ששותפו של וורד לא הצליח לתפוס אותו. זה מסבך את חייו של השותף בכמה מישורים, כיוון שהוא אורק בעצמו.
ג’ואל אדג’רטון הוא ניק ג’קובי, האורק הראשון אי פעם במשטרת לוס אנג’לס. הוא סובל מאפליה חריפה מעמיתיו האנושיים, שמזלזלים בו ולא סומכים עליו, ומנגד גם האורקים בזים לו. ג’קובי קיצר את החתים שלו כדי להראות פחות מאיים, והוא מעולם לא עבר את טקס הבגרות שבסופו שבט אורקים מאמץ אותו. הסיבה שהוא בחר בחיים אלה, היא כי הוא רוצה להתנער מהסטיגמה נגד האורקים – לפני אלפיים שנה קם “הלורד האפל”, ובעוד רוב הגזעים נלחמו בו, האורקים עמדו לצדו. עד היום הם משלמים על כך, מה שהופך אותם בעצמם לממורמרים וזועמים. ג’קובי לא מעוניין לקחת שום חלק בזה.
מיד עם חזרתו של וורד לתפקיד, הוא וג’קובי יוצאים לסיור שגרתי, שמוביל אותם בסוף היום לבית נטוש ממנו נשמעו יריות. כאשר הם מגיעים הם מוצאים מספר גופות שנפגעו מקסם, וביניהן כלי שאפילו בעולם קסום זה לא כולם מאמינים שהוא קיים – מטה קסם, שכשפיו יכולים לעשות כמעט כל מה שיעלה בדעתו של מטיל הלחשים. וכל כוח אפשרי בעיר רוצה את המטה הזה עכשיו, לאימתם הרבה של שני השוטרים שסך הכל מנסים להביא אותו לרשויות הרלונטיות.
סיפור סתמי בעולם נהדר
לסיפור של “בהיר” יש הרבה פוטנציאל – יש בו חלקים נעים רבים, שההתנגשות ביניהם יכולה להיות מאוד מעניינת. למרות זאת, הוא לא ממריא לשום מקום מיוחד. הסיפור נותר די סתמי עד סופו, ברגעים רבים צפוי מידי. הוא מציג מעט מאוד רעיונות טובים, וגם אותם הוא לא חוקר לעומק. מה שמציל את “בהיר” ואולי אף מרים אותו לנקודה טובה מאוד הם אותם החלקים הנעים. כי העולם שנבנה ב”בהיר” מצוין.
מקס לנדיס (Max Landis) הוא התסריטאי מאחורי הסרט. הוא יצר גם את הסדרה “דירק ג’נטלי”, שגם היא נשענת על בנייה מאוד חזקה של עולם מודרני שמקביל לשלנו, אבל שונה ממנו משמעותית. ראשית כל, היסוד בו לנדיס משתמש יציב מאוד – חלוקת הגזעים למעמדות מאוד ברורים מתקשרת בצורה טובה עם שיח המעמדות והגזע המודרני, והיא קלה להבנה. העולם של לנדיס מעט מוגזם יותר משלנו, אבל זה הגיוני. אחרי הכל, הוא עולם שבו יש אלפים, אורקים, פיות, “אדון אפל” ומטילי לחשים עצמתיים. סביר מאוד שגם פערי המעמדות יהיו בולטים יותר ומוגזמים יותר.
ההחלטה ללהק את וויל סמית’ גם היא מעניינת – השיח על קיפוח הקהילות האפרו-אמריקאיות, במיוחד על ידי המשטרה, התפתח גם הוא מאוד לאחרונה, כך שלהראות שוטר שחור שמעמדית נמצא חד משמעית מעל שותפו האורק מייצר סיטואציה חברתית מעניינת. הסרט לא מסתיר את זה בכלל. ואז כמובן ישנו כל העולם שמסביב.
הסרט מתעסק לעתים מאוד רחוקות בהסברים – הוא פשוט מציג את העולם, ונותן לנו את ההזדמנות ללמוד להכיר אותו. אנו לומדים על המערכת השבטית של האורקים דרך עלבונות שמוטחים בג’קובי, לומדים על הסתמיות של קסם בעולם הזה כאשר פיה מקבלת יחס של מזיק נחות שלא עולה על עכברוש, לומדים על האלפים פשוט מלצפות בצורה בה אנשים ואורקים מתייחסים אליהם, ואת ההיסטוריה של העולם אנחנו לומדים מלקרוא כיתובי גרפיטי על הקיר.
מתוך הסרט Bright (צילום: Matt Kennedy, תמונה באדיבות נטפליקס)
את “בהיר” ביים דיוויד אייר (David Ayer), במאי “יחידת המתאבדים“. הנטייה שלו לעגמומיות, ללא אילוצים נוקשים מלמעלה, דווקא הפכה את “בהיר” לחוויה אווירתית וויזואלית מוצלחת למדי. יחד עם לנדיס הם יצרו מקום שנראה ומרגיש אמיתי וקוהרנטי, ושאפשר לספר בו עוד אין סוף סיפורים. עולם שהייתי שמח לבקר בו שוב, בעוד סרטים או בסדרה. זה גם יקרה, כיוון שסרט המשך ל”בוהק” כבר נמצא בשלבי הפקה מוקדמים.
הסיפור החלש בעולם המעניין הופך את “בהיר” לסרט ילדותי מעט. הוא לא מפעיל את השכל של הצופה יותר מדי, אבל מצית את הדימיון ואת הסקרנות. הוא סרט עם שפה בוטה, אלימות ותכנים מיניים שמצדיקים חד משמעית את דירוג ה-R שהוא קיבל ושהוא נושא על שרוולו בגאון, אבל הסרט גם לא יוצא מגדרו עם התכנים האלה – הם פשוט שם, כי זה העולם. תהיתם איך נראה מועדון חשפנות של אורקים? רציתם לראות קצת יותר ברוטאליות ב”שר הטבעות”? כאן תקבלו תשובות שלא הייתם מקבלים בסרט פנטזיה טיפוסי.
דמויות חזקות
בנוסף לעולם, “בהיר” מרוויח לא מעט מהגיבורים שלו. סמית’ הוא שחקן אהוב-מאוס שכזה. אנחנו לא מצליחים לשכוח לו את הזמנים הטובים, אבל גם לא סומכים עליו יותר בגלל הזמנים הרעים. פעם כל סרט עם סמית’ היה להיט, היום כמעט כל סרט הוא אסון. ועדיין סמית’ עצמו יכול להחזיק סרט שלם לבד. אבל הוא לא לבד, ולטובה. כי אדג’רטון גונב לו את ההצגה.
עם איפור כבד וקול צרוד, נדמה שאין זכר לפניו הנאות של ג’ואל אדג’רטון. אבל אם אתם חושבים שכל אחד יכול לשחק אורק מביך ומבולבל, אתם טועים. הדמות של ג’קובי יושבת כולה על כתפיו של אדג’רטון, שנותן לה המון אופי וייחודיות. ובתור זה שסובל מהקשיים הכי גדולים בסרט, ג’קובי הוא הפייבוריט של הצופים בכמעט כל סצנה בה הוא נמצא.
מתוך הסרט Bright (צילום: Matt Kennedy, תמונה באדיבות נטפליקס)
מלבד וורד וג’קובי, “בהיר” מציג מגוון רחב של דמויות שונות מגזעים ותרבויות שונות. חלק מהדמויות מרכזיות לסיפור, וחלק מופיעות רק לכמה רגעים. הטקסטים של הדמויות לא מבריקים, אבל כולן מגולמות על ידי שחקנים שפשוט מצליחים לעורר את אותה הסקרנות וההתלהבות הילדותית ששאר הסרט מעורר.
בשורה התחתונה
“בהיר” יכול היה להיות סרט הרבה יותר טוב אם הסיפור שלו היה מנסה להיות יותר מורכב ומעניין. אבל העולם שהוא מציג והדמויות שמופיעות בו הופכות אותו חד משמעית לשווה צפיה. אני לא חושב שאי פעם אחזור אליו, אבל אזכור אותו עוד זמן רב, ובוודאות אצפה בכל דבר נוסף שיצא בעולם שנוצר כאן – כי כמו רובינו, גם אני ילד מגודל, והעולם הזה פשוט מגניב מכדי להתעלם ממנו.