הסיפור השני בעונה 4 של “מראה שחורה” (Black Mirror) הוא “ארקאיינג’ל” (Arkangel). הסיפור הזה נכתב על ידי צ’ארלי ברוקר (Charlie Brooker), יוצר הסדרה, ובוים על ידי ג’ודי פוסטר (Jodie Foster), שפועלת כבר שנים יותר כבמאית לא פחות ואף יותר מאשר כשחקנית, כולל פרק של “בית הקלפים”, שני פרקים של “כתום זה השחור החדש”, והסרט “מפלצת הכסף“. ו”ארקאיינג’ל” הוא תוסף מרשים לרפרטואר, גם אם לא מושלם.
מכאן יתחילו ספוילרים לפרק
שינוי כיוון לא צפוי
הסיפור של “ארקאיינג’ל” נראה מאוד ברור כבר מהתחלה. אמא חרדתית שמתקינה מכשיר מעקב בראשה של הבת הקטנה שלה, שרה – סיפור שיתמקד באמא, וכדרכה של “מראה שחורה” יסתיים באסון כלשהו שקשור לילדה ולמכשיר בראשה. לדוגמה שאביה של האם ימות והילדה לא תעזור לו. ואז פתאום הפרק הולך לכיוון אחר לגמרי.
סבא שורד כי אמא שמה לב בזמן למצוקה, הוא מת בהמשך בלי קשר, והאמא והבת חיות חיים די נורמטיביים, מלבד מגבלות המכשיר. הילדה עוברת בדיקה פסיכיאטרית, ומתגלה שתפיסת המציאות שלה כמעט אוטיסטית, למרות שהיא לא על הספקטרום. אז נדמה שהפרק יתמקד בזה, אבל גם זה לא באמת הסיפור.
כשאנחנו מגיעים לשרה בת ה-15 היא פתאום נהיית הגיבורה של הסיפור, והיא גיבורה ממש טובה. החלקים המוקדמים של הפרק נועדו לא רק להראות לנו את הטכנולוגיה המדוברת, אלא לתת רקע לגיבורה, כדי להפוך אותה לדמות עגולה ואמינה בעולם שאנחנו מכירים, למרות שהוא עתידני. לספק לנו את הקונטקסט המלא לחינוך שהיא עברה בחייה הלא ארוכים – “היא נורמטיבית והכל, אבל…”
ברוקר ופוסטר הסיטו את הפוקוס מהטכנולוגיה, שהיה הפוקוס העיקרי של תחילת הסיפור, אל שרה. וזה הרבה יותר אנושי ומעניין לעקוב אחרי דמות שהשלכות הטכנולוגיה כבר מאחוריה, לכאורה, מאשר להכנס לעוד סיפור זוועה שמציג טכנולוגיה הרסנית כלשהי בשיאה, סיפור שמסתיים בדרך כלל במוות, או גרוע מכך.
מרגיש מאוד אמין
כל המהלך הזה גרם לפרק להרגיש מאוד אמין. ל”מראה שחורה” יש בעיית אמינות לפעמים, שאנחנו לרוב מחליטים להבליג לה. אנחנו מבינים שיש כאן מהלך סיפורי, ואנחנו זורמים איתו כדי לראות לאן הוא לוקח אותנו. ב”ארקאיינג’ל” הבעיה הזאת לא קורית. ישנה טכנולוגיה, היא בעייתית, מיד אפשר לראות שהיא בעייתית, ובאמת אחרי כמה שנים היא גם יוצאת מחוץ לחוק.
הילדה שגדלה עם הטכנולוגיה בראשה מספר שנים גדלה להיות טינאייג’רית בריאה בסך הכל. יש לה כמה טראומות קלות שקשורות לבידוד שהיא חוותה מרגשות עזים כמה שנים, אבל זה לא שונה מטינאייג’רים אחרים שגדלים עם טראומות משלהם – כל דור עם הנורמות והטכנולוגיות ש”דופקות” אותו.
אין בסיפור הזה “רעים”. הטכנולוגיה קיימת כדי לעזור להורים חרדתיים, האמא סך הכל דואגת לבת שלה, הילד שמראה לשרה אלימות ופורנו עושה את זה כדי לחשוף אותה לעולם האמיתי, לא מתוך רוע, ובמקום מסויים הוא אף עוזר לה… כולם פה פועלים מתוך מניעים מאוד ברורים, מאוד אנושיים, וכולם סך הכל בסדר.
מתוך “מראה שחורה, עונה 4” (תמונה באדיבות נטפליקס)
אפילו בהתחשב בזה שטריק נהייה סוחר סמים ששוכב עם שרה הקטינה, קשה לראות פה משהו חמור מדי. פער הגילאים ביניהם די קטן, רואים בבירור שאכפת לו ממנה והוא לא מנצל אותה מינית בשום צורה, וגם עולם הפשע שהוא התדרדר אליו הוא עצירה זמנית בנסיון לברוח לעולם טוב יותר. סיפור שקל לנו להבין ולהתחבר אליו.
גם התגובה של אמה של שרה הגיונית ומובנת. היא עשתה דבר פסול לחלוטין כשחזרה לרגל אחרי ביתה, ועוד בלי לספר לה, אבל כל מה שקרה אחרי זה היה הגיוני לחלוטין. אם היינו רואים את בתנו בת ה-15 שוכבת עם נער בן 18, ולאחר מכן רואים במו עינינו שהוא נתן לה קוקאין, כנראה שהיינו מגיבים בצורה דומה מאוד.
סוף מאוד סתמי
מכלול הדמויות והמצבים האלה ייצרו סיטואציה מצוינת – סיטואציה שיוצרי הפרק לא הצליחו להביא לסיפור מעניין ממש. הרגע שבו שרה הכתה את אימה עד זוב דם תוך כדי שהיא שוברת את המכשיר היה השיא הדרמטי של הפרק, והיה בו את כל מה שמתבקש מפרק של “מראה שחורה” – הטכנולוגיה שהופכת אותנו לאלימים, למסוכנים זה לזה, לרוב אפילו לא באשמתינו. אבל מה המהלך הזה שווה אם אין לו השלכות?
נראה שברוקר כתב את עצמו לתוך פינה, אולי מתוך המוניטין שהסדרה שלו צברה כבר. אם זה היה נגמר בכך שהאם הייתה מתה, זה היה סוף קשה ומרושע לשרה. מאוד הולך ל”מראה שחורה”, אבל כבר די מעייף. לא בטוח שהיינו אוהבים סוף כזה. מצד שני, נראה שמה שקרה זה שהאמא בסדר, רק חבוטה, שרה ברחה מהבית כמו עוד אלפי טינאייג’רים אחרים, ולאמא אין שום דרך למצוא אותה עכשיו. הבעיה היא שזאת הטרגדיה של האמא עכשיו, ולא של שרה.
המהלך העיקרי מאחורי כל טרגדיה הוא העונש על ההיבריס. גיבורת הסיפור עשתה מעשה עם כוונות טובות, אבל מתוך תפישה עצמית לא מציאותית, ועל כך היא נענשת. הקתרזיס, הסיפוק שאנחנו מרגישים בסוף טרגדיה כזאת, לא קורה כאן, למרות שבפועל כל המהלכים של הטרגדיה קרו. הוא לא קורה כאן כי זאת הטרגדיה של האמא, אבל גיבורת הסיפור היא שרה, והסיפור שלה הוא שרצינו לראות מתפתח.
כשהיא עולה על משאית כדי לברוח למקום אחר, זה לא סוף סיפור, זה לא מהלך דרמטי, זה פשוט כלום. הסיפור של שרה עשה את מה ששרה עצמה עשתה – ברח מאחריות. האמא הייתה גיבורת הסיפור רק בתחילתו. מזמן הפסקנו להייות מחוברים אליה. ממש לא אכפת לנו מזה שהבת שלה ברחה ממנה. וכשלא אכפת לנו מכלום, אנחנו לא מרגישים כלום, והעוקץ הארסי של “מראה שחורה” נעקר ממקומו ללא זכר.
בשורה התחתונה
“ארקאיינג’ל” הוא, ברובו, אחד מהסיפורים היותר מוצלחים ב”מראה שחורה”. הבעיה שלו היא הסוף החלש והלא מספק בעליל. פרק שלכל אורכו גרם לנו לומר ולהרגיש מין “ואוו” חזק כזה שוב מעורר בנו רגש אחר. רגש של “טוב נו, נראה מה הלאה”. ישנם פרקים וסיפורים של “מראה שחורה” שעדיין יושבים לנו בראש, בבטן ובלב שנים אחרי. וזה סיפור שמלהיות אחד מאלה, הפך לסתם עוד מעשייה קצרה בתוך ערימה גדולה של סיפורים סבירים. זאת מגמה לא מבטיחה בכלל.