גאדג’טי ממליצים: מטורף –סדרת סייברפאנק על הפרעות נפשיות

קחו את נטפליקס (Netflix), ספקית התוכן בעלת הצמיחה הגדולה ביותר בשנים האחרונות בכמות התכנים המקוריים שהיא מייצרת; קחו את קרי ג’וג’י פוקונגה (Cary Joji Fukunaga), הבמאי של העונה הראשונה המבריקה של “בלש אמיתי”; קחו את אמה סטון (Emma Stone) וג’ונה היל (Jonah Hill), שני כוכבים הוליוודיים עצומים; קראו לכל זה יחד “מטורף” (Maniac), סיפור מדע בדיוני על אנשים עם הפרעות נפש שמייסרות אותם ואת הסביבה שלהם, והכינו מזה מיני סדרה חד פעמית בנטפליקס. זה נשמע כמעט טוב מכדי להיות אמיתי – האם זה עומד בציפיות המוגזמות שכל השמות האלה מייצרים?

העלילה

בעולם מעט עתידני שלא שונה מאוד משלנו, שני אנשים אבודים שלא מכירים אחד את השניה מגיעים למחקר מדעי שאמור לפתור אחת ולתמיד את הצורך בטיפול פסיכיאטרי. הראשון הוא אוון, בן למשפחה עשירה שמנסה בכל כוחו לצמצם את הקשר עם המשפחה שלו, שמתייחסת אליו בצורה ארסית ולא בריאה. השניה היא אנני, אישה צעירה כמעט חסרת כל, שנכשלת לשמור על קשר עם מעט המשפחה שיש לה, למרות שהקשר הזה חשוב וחסר לה מאוד.

אוון ואנני, אותם משחקים היל וסטון, הם לא סתם אנשים שמתקשים עם המקום והתפקיד שלהם בחברה – הם סובלים מהפרעות נפשיות ואישיותיות שמשבשות להם את החיים. אוון סובל מסכיזופרניה קשה ופרנויה, שמלוות אותו כל חייו. הוא מודע אליהן, אבל לא מצליח להבדיל בין דמיון למציאות. אנני סובלת מהפרעת אישיות גבולית – וההתמודדות עם ההפרעה הובילה אותה להתמכרות לתרופות פסיכיאטריות.

אוון ואנני נרשמים למחקר חדשני שמנוהל על ידי מחשב-על וצוות מדענים. החוקרים מתעקשים שזה לא טיפול פסיכיאטרי – הם טוענים שמדע הפסיכיאטריה לא מדויק מספיק, ומטרתם היא מטרתו של כל מדען – לפצח את התעלומה ולפתור אותה. במקרה הזה, התעלומה היא הנפש והשבריריות שלה. בשביל לפצח את התעלומה הזאת, הם גורמים למושאי המחקר לחלום חלומות מאוד אישיים, שאמורים להציף ולנקות את הבעיות שלהם. החלומות מנוהלים על ידי בינה מלאכותית סופר מפותחת, וכל מה שיכול להשתבש משתבש.

סייברפאנק מזווית אחרת

מי מכם שעוקב, יודע כבר שז’אנר הסייברפאנק תמיד מעורר אצלי יחס מיוחד. אחת הבעיות הגדולות של הז’אנר הוא שהשיא שלו היה בשנות ה-80 – הוא דמיין עתיד עגום בו תאגידים נהיים עשירים וחזקים יותר ממדינות, והם שולטים בעולם ומגדירים מחדש אנושיות. כמובן, יש שיגידו שהעתיד הזה אכן מתקיים היום, אבל זה נושא נפרד – כי “מטורף” מגדיר מחדש את הז’אנר.

זו יצירת סייברפאנק לכל דבר, כי היא עוסקת בפועל באותן הסוגיות – איך טכנולוגיה משפיעה על האנושיות שלנו, ואיך החברה הקפיטליסטית שבה אנחנו חיים עשויה לדרדר אותנו ערכית, ולפספס את האנשים שהכי זקוקים לה. לא במקרה הגיבורים באים משני רקעים כל כך מנוגדים – אחד עשיר, והשניה מתחתית מעמד הביניים, רגעים ספורים לפני עוני מרוד. וגם כאן, הגיבורים הם אנשים שהחברה שברה אותם. אלא שהם לא הפכו כתוצאה מזה ללוחמים חסרי מורא עם עיני-רנטגן ורובים במקום זרועות. לא, הם פשוט נשברו – כמו שכל אחד מאתנו היה נשבר במקומם.

השינוי החד הזה הוא מה שהופך את “מטורף” למסקרנת כבר מהתחלה, כמו גם העולם שהיא מציגה. אם סייברפאנק בשנות ה-80 ניסה לדמיין את העתיד שיהיה היום, אז “מטורף” מדמיינת את העתיד כמו שהוא היה נראה, אם הוא היה מתרחש כבר בשנות ה-80. הטכנולוגיה מפותחת יותר משהיא היום, אבל גם מאוד אנלוגית – במקום דברים חלקים ואירודינמיים, כל המכונות מאוד מגושמות ונראות כמו קופסאות פלדה גדולות. אפילו מחשב העל בעל הבינה המלאכותית המפותחת הוא קיר של נורות צבעוניות, ללא מסך נוח וקל. והפשטות הזאת גורמת לכל הניסוי להרגיש קסום מאוד, עוד לפני שאנחנו נכנסים לחלומות של הגיבורים.

יש ב”מטורף” הרבה דברים שבמבט ראשון נראים בנאלים ולעוסים. כמה סיפורים כבר סופרו על מחשבי על שפעלו בניגוד לציפיות של יוצריהם? כמה פעמים סיפרו לנו על מדענים שעשו ניסויים מסוכנים בבני אדם, עם כוונות טובות ותוצאות הרסניות? כמה פעמים ראינו גחמות של בודדים מתורגמות לצרות של ההמונים? “מטורף” משתמשת בכלים קלישאתיים, אבל נמנעת מלהרגיש קלישאתית בגלל הטון המיוחד שלה, והדגשים שהיא שמה – המחשב הוא לא מהות הסיפור, וגם לא חברת התרופות שעורכת את הניסוי, וגם לא המדען הלא-יציב רגשית שהגה אותו. מהות הסיפור היא הדמויות שלו, והמסע שהן עוברות.

מתוך “מטורף” (צילום: Michele K. Short, תמונה באדיבות נטפליקס)

להתאהב בהם כל פעם מחדש

ג’ונה היל ואמה סטון הם שחקנים שאי אפשר להיות אדישים אליהם. שניהם, בדרכם, מביאים איתם למסך מטען לא קטן מראש. לכן יש צופים שאוהבים אותם, ויש כאלה שלא סובלים אותם בכלל. “מטורף” עושה מאמץ להתגבר על זה.

הפרק הראשון מוקדש כולו לאוון, גיבורו של היל. הפרק השני מוקדש כולו לסטון ולדמותה אנני. הפרקים האלה מקלפים משני הכוכבים ההוליודיים בהדרגה את כל מה שאתם יודעים עליהם, מנטרלים כל מטען קודם שיש לכם, ובונים אותם מאפס כדמויות שלמות, עגולות, ומנותקות מהשחקנים שמאחוריהן.

הסיפור של אוון ואנני כל כך נוגע, כל כך מיוחד, שהוא גורם לנו להתאהב בהם – אם לא בפרקים הראשונים, אז בהחלט לקראת הסוף. וכאשר החלומות הבאמת מוזרים מתחילים, כאשר המחשב מתחיל לתכנת בראשם טיפול-שאינו-טיפול דרך סדרה של סיפורים קולנועיים שמתרחשים בדמיונם, אנחנו מגלים עוד צדדים באישיות שלהם, עוד פנים להפרעות שלהם, ומתאהבים בהם שוב ושוב עם כל טרנספורמציה חדשה שהם עוברים.

בתום עשרה פרקים, אתם תכירו את אוון ואנני טוב יותר משאתם מכירים אנשים שנמצאים בחייכם עשרות שנים. תעודדו אותם, תריעו להם, תרצו לראות אותם מצליחים, מחלימים, וגם מתגברים על כל הברדק הנוראי שהטיפול-שאינו-טיפול עושה להם בראש. הגבול בין טיפול מועיל למזיק יכול להיות מאוד דק אחרי הכל, כך שהם יכולים לסמוך רק על עצמם וזה על זו – עם הכלים שהטיפול נתן להם, לא ממש בכוונה.

מתוך “מטורף” (צילום: Michele K. Short, תמונה באדיבות נטפליקס)

בשורה התחתונה

“מטורף” היא יצירת מדע בדיונית שונה ומרעננת. היא עוסקת בהפרעות נפשיות בצורה עכשווית, מכבדת ובריאה, ומבקרת את החברה ואת היחס שלה לאנשים חריגים בצורה מעוררת מחשבה. אין כאן אצבעות מאשימות שמופנות לגופים או אנשים ספציפיים, אלא סיפור מרגש על שני אנשים שבורים שמוכנים לעבור מרחקים מסוכנים מאוד כדי לאחות את השברים שלהם. בשבילם, אין מקום מסוכן יותר מהראש של עצמם – והם הולכים בגאון ללב הסערה.

“מטורף” מעניינת, מרגשת, ואם אתם מחפשים סיפור אנושי מורכב ונוגע ללב, שגם יעורר מחשבה אמיתית על מדע וחברה כמו שמדע בדיוני איכותי צריך לעשות, קשה יהיה למצוא דוגמה טובה יותר מזו.