כשיצא “דרדוויל” באפריל 2015, כחודש לפני הסרט השני של “הנוקמים” ובשיא האופוריה של מארוול ומעריציה, הרעיון של כמה סדרות נטפליקס שיתחברו למיני-סדרת דמויי-נוקמים משל עצמם נשמע כמו כל מה שרק יכלנו לחלום עליו. מאז קיבלנו את “ג’סיקה ג’ונס” ו”לוק קייג’“, כמו גם עונה שניה ל”דרדוויל”, וכל אחת מסדרות האלו הצליחה לאפיין את עצמה כשונה ומיוחדת בתוך היקום הטלויזיוני שמארוול ונטפליקס הקימו יחד.
השנה תצא סדרת “המגנים” (Defenders), שתשלב את הגיבורים הללו, ורק חוליה אחת שהובטחה בשרשרת חסרה – “איירון פיסט” (Iron Fist), עוד גיבור ניו-יורקי שלא מספיק גדול להיות חבר ב”נוקמים”, אך משמעותי מספיק כדי שארגוני הפשע המקומיים ישימו לב אליו, והוא אליהם. מה הוא מביא למשוואה?
העלילה
פין ג’ונס (Finn Jones) הוא דני ראנד, שחוזר הביתה, לניו-יורק, לאחר שנעדר כ-15 שנים. בילדותו דני שרד התרסקות מטוס בה הוריו נהרגו, וגם הוא נחשב למת. אלא שדני לא מת, אלא נלקח על ידי נזירים מהעיר הקסומה קון לון, שם הוא למד אומנויות לחימה וזכה בתואר הנכסף “אגרוף הברזל”.
כעת דני חוזר לביתו כדי לרשת את “תעשיות ראנד”, העסק שהקים אביו, אך לפניו עומדים מספר מכשולים. ראשית כל, שותפו של אביו, הארולד מיצ’ם, דאג לכך שילדיו, וורד וג’וי יעמדו בראש החברה. המיצ’מים אמנם היו חברי ילדותו של דני, אך מכיוון שלא ראו אותו 15 שנים, מאז היה ילד, הם לא מאמינים שזה אכן הוא.
שנית, ארגון הפשע המיסטי הנקרא “היד” התברג עמוק בכמה נקודות מפתח בעיר, ונראה שראשי הארגון לא מרוצים מנוכחותו של אגרוף הברזל, המתגלה כאויבם האלמותי, שכל מהותו היא להשמיד את ארגון הצללים אחת ולתמיד.
וורד וג’וי מיצ’ם עם דני ראנד מתוך “איירון פיסט” (צילום: David Giesbrecht באדיבות Netflix)
מרגיש מעט מוכר מדי
“איירון פיסט” מספר סיפור על גבר צעיר בעל יכולות המתעלות על אלה של האדם הממוצע. הוא צריך להשתמש ביכולות אלה כדי להגן על הערכים בהם הוא מאמין, על האנשים היקרים לו, ועל שמו הטוב, אותו שוב ושוב גורמים עוינים מנסים לטנף. בדרך, הוא מתמודד יותר מפעם אחת עם השאלה המוסרית הלא פשוטה – היכן נמתח הגבול בין לוחם צדק לעבריין ואנרכיסט שלוקח את החוק בידיים, והאם להרוג את אויביך זה פסול, או שמא במקרים מסוימים זה הכרחי?
אם זה נשמע לכם מוכר, זה כי ראיתם כבר את “דרדוויל”. או את “החץ”. או אולי את אחת מהגרסאות האינסופיות של באטמן שממשיכות לצוץ בכל תחומי המדיה.
וזהו דני ראנד. דני הוא גיבור העל הטיפוסי ביותר שתוכלו לדמיין. הוריו נהרגו מול עיניו, הוא אמן לחימה שאין שני לו שמוצא את עצמו שוב ושוב ניצב מול בעיות שאגרופים לא יכולים לפתור, יש לו לב זהב אבל קשיים בביטוי הרגש שלו, הוא מטיף לאנשים סביבו בעוד שהוא עצמו לא מצליח לעמוד בסטנדרטים של עצמו והוא סובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) שיוצרי הסדרה נזכרים בה כשנוח להם, אבל לא מתייחסים אליה אף פעם באופן ישיר.
כשלעצמו, גיבור על טיפוסי שכזה הוא לא בהכרח דבר פסול. אחרי הכל, “דרדוויל” ו”החץ” הן סדרות מאד מצליחות, ומיותר לומר כמה באטמן אהוב ומוערץ לאורך השנים. אבל במסגרת הסדרות של מארוול/נטפליקס, נדמה ש”איירון פיסט” לא מוצאת לעצמה מקום.
בעונתה הראשונה הייתה זו “דרדוויל” שהחליטה לאתגר את הפרדיגמה הקיימת, ולספק את סיפור הלוחם-במסכה הגנרי בתפיסה מעט אחרת. “דרדוויל” הייתה סדרה מאוד בוגרת, עם איכויות הפקה קולנועיות ועם אלימות גרפית שמיצבה אותה מיד כסדרת קומיקס למבוגרים. מהבחינה הזאת, “דרדוויל” עשתה מהפכה קטנה.
לעומת “דרדוויל”, “איירון פיסט” מציגה איכויות הפקה פחות מרשימות, עם צילום פחות מרשים ודמויות פחות ססגוניות. ההבדלים הקטנים, כמו החושים המחודדים של מאט מרדוק (דרדוויל) לעומת כוחות הצ’י של דני, או העובדה שאחד מסתיר את זהותו והשני להפך, מנסה להוכיח אותה, הם הבדלים קוסמטים למדי. וכאשר “איירון פיסט” מתרחשת באותו עולם של “דרדוויל”, עם דמויות חופפות, כל מגרעותיה של הסדרה החדשה יותר צפות.
דני ראנד מתוך “איירון פיסט” (צילום: David Giesbrecht באדיבות Netflix)
כל אזכור של דמויות אחרות מהעולם לא מרגיש כמו קריצה מוצלחת, אלא מקטין את העולם עד כדי גיחוך, כשנרמז לנו שהבלשית שג’וי שוכרת היא ג’סיקה ג’ונס, או כשהיא מזכירה את קרן פייג’ מ”דרדוויל” כעיתונאית חוקרת, כאילו שבניו-יורק עצומת המימדים אין עוד בלשים ו/או עיתונאים. קלייר טמפל, אותה משחקת רוזריו דוסון (Rosario Dawson), מופיעה פה גם, עם זמן מסך רב למדי, ובניגוד לסדרות האחרות בהן היא חשובה ומעניינת, היא מרגישה מודבקת ומאולצת לתוך הנרטיב.
“איירון פיסט” נהייתה מיותרת עוד יותר, בהתחשב בכך שאת ארגון “היד”, הארגון שאמור להיות כנראה האויב העיקרי של “המגנים”, הכרנו כבר בעונה השנייה של “דרדוויל”. כעת מגיע דני, האויב המושבע של “היד”, ושוב אנו מגלים בהדרגה פרטים על ארגון הצללים הזה. מה זה תורם?
מאדאם גאו מ”היד” מתוך “איירון פיסט” (צילום: Patrick Harbron באדיבות Netflix)
המורכבות התפספסה
ישנם רגעים ואף פרקים שלמים בהם “איירון פיסט” מנסה להציג סיפור מורכב יותר מזה שמופיע על פניו. לרוב, זה לא מצליח. כך למשל ארגון “היד”, שהיה מוכר לנו כבר כארגון של נינג’ות קסומות מ”דרדוויל”, מתגלה כארגון גדול, מורכב ומסועף יותר משחשבנו. בתמונה הגדולה זה מעניין, אבל בפועל, הרבה יותר מעניין לראות אמן לחימה עיוור מתמודד עם לוחמי נינג’ה אימתניים עם כוחות קסם. דני, לעומת זאת, מתמודד עם בירוקרטיה, מלמד אותנו עוד על המנהגים וההיררכה של “היד”, ואלה מתגלים כפשוט לא מעניינים.
המקום בו היה הפוטנציאל הגדול ביותר למורכבות הוא משפחת מיצ’ם. וורד וג’וי מיצ’ם, שהם בערך בגילו של דני, ושגדלו איתו כמעט כמו אחים, כל הזמן מוצאים עצמם נקרעים בין האינטרסים התאגידיים שלהם לבין זכרונות הילדות והחברות עם דני. ג’סיקה סטרופ (Jessica Stroup) המגלמת את ג’וי מצליחה, רוב הזמן, לשדר את האמביוולנטיות הזאת, אבל לעתים זה נראה כאילו עמדתה סתם מתהפכת לצורך נוחותם של התסריטאים. לעומתה אחיה, וורד, אותו משחק טום פלפרי (Tom Pelphrey), הוא עוף ממש מוזר.
קל מאד לראות שוורד מיצ’ם יכל להיות הדמות המורכבת והמתוחכמת ביותר שבסדרה. כבר בילדותו הוא קצת תיעב את דני, ועכשיו הוא כועס מאד על כך שהילד המת חזר מהמתים. מצד שני, הוא נאמן מאד לג’וי, שלה תמיד היה קשר חזק עם דני ראנד. לא ברור אם זה באשמת הבימוי או באשמת השחקן, כנראה קצת משניהם, אבל לרוב וורד פשוט מעייף. אפילו הקול שלו מרגיש לא מתאים לטון של הסדרה, כאילו בכוונה מנסה להרדים אותנו באדישות מוחלטת לכל מה שקורה. ישנן סיבות לאדישות הזאת בקול, אבל הסדרה לא מצליחה לתקשר אותן היטב אפילו עד סופה, ורק במבט לאחור נהייה ברור למה הוא נשמע תמיד כאילו הוא הרגע התעורר ולא רוצה להיות כאן.
המורכבות הלא-מתפקדת ממשיכה לצוץ עוד ועוד גם בפרקים מאוחרים יותר, כששוב ושוב מול דני וחבריו ניצבים קונפליקטים שמוצגים כלא פשוטים, כשבפועל התשובה שלהם ברורה לכל מי שצפה ולו בפרק אחד של כל סדרת קומיקס אחרת שאי פעם נעשתה.
ג’וי מיצ’ם עם דני ראנד מתוך “איירון פיסט” (צילום: David Giesbrecht באדיבות Netflix)
בשורה התחתונה
“איירון פיסט” היא סדרה לא נוראית. מהרבה בחינות, היא כתובה ועשויה יותר טוב מ”לוק קייג'”. מנגד, ל”לוק קייג'” הייתה תרומה משמעותית הן לעולם הזה ספציפית, והן לז’אנר סדרות הקומיקס כולו. “איירון פיסט”, לעומתה, פשוט חוזרת על כל המהלכים האחרים שכבר ראינו, ומרגישה כמו גרסה פחות מושקעת ופחות מוצלחת של “דרדוויל”.
אם אתם אוהבים מאד סדרות על גיבורי על ואין לכם עוד מה לראות, “איירון פיסט” היא אופציה טובה. אם רצף האירועים שמובילים אל “המגנים” חשוב לכם, היא עלולה להיות גם הכרחית. אך עדיף היה אם היינו מגיעים כבר לתחילת “המגנים”, ושם לראשונה היה מופיע דני ראנד, עם פרק-שניים לעיצוב הדמות שלו, ולא יותר.
אולי אנחנו קצת מפונקים, אבל זה טוב. זה טוב שנטפליקס העלו את הסטנדרטים עם “דרדוויל” ועם “ג’סיקה ג’ונס”. זה טוב שיש מבחר אדיר של סדרות מצוינות לצפות בהן. זה טוב שאנחנו מתעקשים שהסדרות שלנו יעמדו בסטנדרט קצת יותר גבוה מזה שכאן. אנחנו מתחילים להתרגל לרעיון לסדרות קומיקס גם יכולות להיות טלויזיה “איכותית”. מהבחינה הזאת, “איירון פיסט” היא, חד משמעית, צעד לאחור.